יום רביעי, 21 במאי 2014

דברים שעשיתי עד כה השבוע

אז מה עשיתי השבוע? ובכן הלכתי ביום שישי לרמלה. ברמלה יש שוק ממש כייפי, וכמה נקודות מעניינות כמו המסגד הלבן, מהמאה ה-8 (טוב, הוא נהרס ונבנה מחדש ושופץ מאז באלף מאה ומשואבל לא נורא). מבנה מגניב מאוד וחבל שמוזנח כל כך. ישנו גם המסגד הגדול, שמתישהו היה כנסייה ובריכת הקשתות. בריכת הקשתות היא בריכה תת קרקעית שבנתייתה הושלמה בשנת 789 לא נכנסו אל הבריכה בגלל שלא רצינו לשלם כסף ולא לחכות שקבוצת התיירים תצא משם. אבל אומרים שאפשר לעלות על סירה ולשוט שם! וו, הוו!
















אם אתם מבקרים שם מומלץ: לבקר בחנות "פפריקה" שנמצאת בתוך השוק וניתן למצוא בא שלל של מאכלים, תמרוקים, תבלינים ודברי מתיקה הודיים.
כמו כן כדאי לבקר במסעדה מהארג'ה, מסעדה צמחונית הודית שכמעט תמיד מפוצצת ומאוכלסת על ידי המלצרים העצובים בעולם שנוטים כל הזמן לשכוח דברים. האוכל זול, טעים ומשביע. מומלץ: הטאלי והקינוחים. לא מומלץ: כל דבר עם מילוי תפוח האדמה (סמוסה למשל), די תפל בעיני.

אה והזמנתי 150 גרם תה ב200 שקל מסין.


בת המקום


אז הייתי ביום שלישי ב"אירוע תרבותי" של קפה גיברלטר בסינמטק תל אביב: "בת המקום".
פרויקט מעניין, שמשך הרבה תשומת לב (ובצדק) ששם דגש על קולות וזימרה נשית ממסורות שונות בארץ ישראל בכדי להביא אותם לבמה וידה ידה ידה. את האלבום שווה לשמוע באתר של קפה גיברלטר.

באופן טבעי, הקהל הורכב מהמון זקיינס ממורמרים ששרדו את כל שואות ישראל ובין השאר העירו על ראשה הגדול של חברתי אהובתי בקטע סיינפלדי שכזה ודרשו שהיא תזיז את הראש לשמאל.

כל האירוע התחיל בידה ידה על בת המקום, התפילות של סבא, השירה של סבתא ואולי גם הזכירו את המפרום של הדודה.
כל השטיקים הרגילים. לא שאני מזלזל, אלו באמת מסורות יפות שיש לשמר אבל לשמר זה נחמד, להביא משהו חדש ששואב מהשורשים הללו זה יותר מעניין.

התאכזבתי לגלות שהמופיעות לא ברמה אחידה. הדור החדש מציג מעין גרסה חיוורת של אותן מסורות, וככל הנראה אחת מהמסורות הללו היא גלגל"צ. עכשיו, אני לא מזלזל או משהו אבל בערב שאמור להיות ערב אלטרנטיבי שאמור להגדיל את הנראות של סגנונות בחברה זה קצת מוזר.

ומתישהו אחרי האחיות ג'משיד שהיו מאוד מוכשרות וניצלו את הכישרון כדי לספק לנו טונות של שיעעממממווווווווווווום מווווווווווווווווווווווווווווות חסר תקדים עלתה מאירה אשר עם מוהוק ומבט עצבני!!

מאירה אשר יצרה כאן מוזיקה בשנות ה90 שהייתה חזקה, כואבת וקשה. עם הרבה חידוש וגם עם חיבור לשורשים.
בשנים שלא הייתה כאן מאירה אשר התקשחה ועלתה לבמה עם ערן זקס האלקטרונאי וטלטלו את כולם.
רעש, צפצופים, הקראת שירה ארסית ומיזנטרופית בקול שעבר גריסה בטוחן האשפה של זקס.
הדבר הכי לא קשור בעולם לסינמטק תל אביב, למופיעות האחרות ולקהל שהגיע.
פרצתי בצחוק, איזה אושר, איזו הנאה.
"הבריאות לא שווה דבר, עדיף להיות חולה מלהיות בריא"
מעבר להנאה ממאירה עצמה, נהנתי מאוד מאיך שהיא וזקס השפיעו על האנשים. בין האנשים שעזבו - בערך חצי אולם - שמתי לב לגברת קשישה ומכובדת אחת שהתמרמרה לעצמה בזמן שיצאה "רק זה חסר לי".
הנאה צרופה.
נקודת אושר נוספת: "למחוץ את ראשו של ילד זה הרבה פחות מטונף מהחיים"

אחד הקטעים האהובים עלי מאותם אלבומי שנות 90 של מאירה:


גם כדאי להזכיר:

אילנה אליה, שהקול הצלול והחזק שלה, השליטה בקטעים הכורדיים והאלתור(?) הווקאלי ללא ליווי המדהים שביצעה כשעלתה לבמה האפילו בקלילות על איזה פיספוסון אחד באמצע אחד הקטעים (אשת חיל)


מורין נהדר, שהלוואי ויכלו לתת לה יותר זמן על הבמה, החזיקה את כולנו שבויים עם הקול שלה בלבד, ולפעמים בפריטה על כלי מיתר בעל צליל מונוטוני.


והייתי שם לב לרננה ההנדלר נאמן שהראתה המון פוטנציאל :)
עם השפעות מאוד ברורות מג'ואנה ניוסם והבילויים.



Temple Grandin

הנה לינק מאמר שכתבה טמפל גראנדין על יחס לבעלי חיים: Animals Are Not Things.
טמפל גראנדין היא מרצה מבוקשת בכל העולם, מומחית להתנהגות בעלי חיים, מהפכנית בתחום גידול בעלי בקר בעולם ובעיצוב מתקנים הומאניים יותר. כמו כן היא דוקטור, וגם איפשהו במקום מכובד בספקטרום האוטיסטי.
טמפל גראנדין התחילה לדבר בגיל 4, באותה תקופה רופאים לא ידעו שום דבר על אוטיזם - אחת הסברות לתופעה הייתה שאוטיזם נגרם מקרים שהאם לא מפגינה מספיק חום ותשומת לב לילד - ו"הטיפול" הנפוץ היה לשלוח אותם למוסד לכל החיים. טמפל גראנדין העיפה את הפוני לכולם כשלא רק שסיימה בית ספר, היא גם עשתה תואר ראשון, שני, ודוקטורט והפכה לאחת האנשים הכי משפיעים בעולם (לפי טיימס).
ממליץ מאוד לראות את הסרט על סיפור חייה. הסרט מוצלח ביותר בהעברת התחושות והמחשבות של גראנדין בתור אישה על הספקטרום האוטיסטי. והדבר הכי טוב לגביו כנראה? טמפל גראנדין עצמה המליצה עליו בהרצאת טד הזו:




רק ביפן: 50 סייפים חובבנים נגד 3 סייפים מהמשלחת יפן לאולימפיאדה.


ממש עכשיו כמעט: סרטון מדהים על ישבנים וכיצד הם מסוגלים לעודד את האדם השרוי בדיכאון :(
אנימציה מוצלחת, עשוי היטב.



מתישהו-היום: מה קורה כמהנדס בעל כלב מחליט לייעל את משחק ה FETCH המסורתי:


סומו


אני מאוד אוהב סומו. אני אמנם לא איזה מומחה גדול שמכיר בעל פה את כל מאות סוגי הזריקות המוכרות והמותרות בענף הספורט הזה אבל אני בהחלט נהנה מקרב סומו טוב ולמזלי יש הרבה סרטונים באיכות טובה ברשת.
יש אפילו צ'אנל ובו חובב סומו אמריקני שמעורה בכל המה והמי מקריין ונותן רקע לקרבות, שזה מעולה.
עכשיו, אני לא אכנס להסברים על סומו גם בגלל שאני לא מבין מספיק וגם כי יש כל כך הרבה מה להסביר.

סומו זה ממש לא פשוט שני גברים שמנים בתחתונים מתנגשים אחד בשני בטיפשיות. זהו ספורט היאבקות,הראשון שעף מהזירה, נוגע עם כל איבר מלבד כפות הרגליים ברצפה, או שנופל לו התחתון (מוואשי) מפסיד מיידית. לא שעניין התחתון הזה קורה יותר מידי.
לוחמי הסומו המקצועיים - וסומו מקצועי יש רק ביפן - מתאמנים כל היום, בונים את הכוח שלהם, את הגמישות, הסיבולת וכמובן הטכניקה. נקודה מעניינת היא שאין Weight Class בסומו, דבר שהציב לפעמים סומואים במשקל קליל של 100 קילו, מול ענקים ששקלו 300 קילו.

מעבר להיותו ספורט ואמנות לחימה סומו הוא גם חלק אינטרלי מטקסי השינטו, הדת היפנית. ולכן לפני כל קרב שיכול להימשך בין שניות בודדות לדקה לוחמי הסומו מבצעים טקסים של דקות ארוכות, מטהרים את הזירה, את עצמם וכדומה.
הנה כמה קרבות מעניינים שראיתי השבוע:

האוזקי בארוטו בקרב מול היוקוזונה לשעבר אששוריו.
אששוריו הוא דמות מעניינת מאוד ששווה לקרוא עליה בלי קשר.
ריקשי ממוצע מונגולי, שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר בסומו. הישג לא מבוטל, לאורך ההיסטוריה של הסומו המודרני והמתועד - כמה מאות שנים - היו רק 71 יוקוזונות (!). הוא גם היה היוקוזנה הראשון שנאלץ לפרוש לאחר התנהגות לא נאותה.
בארוטו הוא גם כן זר ביפן, אסטוני. בכלל בשנים האחרונות זרים שולטים ברמות הגבוהות בסומו.
הקרב הזה מדגים בצורה מושלמת איך גודל וכוח לא בהכרח אומרים שתנצח, למרות שאי אפשר לזלזל בטכניקה של ברוטו עצמו. מומלץ לדלג כמה דקות אם אתם לא רוצים לשמוע את ההסבר על משמעות הקרב והמשתתפים בו.


היוקוזונה האקוהו נגד האוזקי קיסנוסאטו:
דבר מעניין שלמרות שהניצחון הזה חוקי, הוא נחשב ללא מכובד מספיק לריקישי ברמות הגבוהות ואם זה הופך למנהג עלולים להדיח אותו מרמת היוקוזונה. בסומו הכל זה כבוד. .


היוקוזונה האקוהו נגד האוזקי קיסנוסאטו, קרב נוסף:
חלק מהאוהדים זורקים כריות משום שזה מאוד לא נפוץ שלוחם מרמה נמוכה יותר מצליח לנצח יוקוזונה (למרות שאוזקי זו רמה שניה ברמתה ליוקוזונה, אולי זה מסביר למה לא כל הקהל זורק את הכריות שלו?)


היוקוזונה לשעבר אששוריו והיוקוזונה האקוהו:
נדמה לו שזו הפעם הראשונה שהאקוהו הצליח להביס את היוקוזונה הותיק יותר, אששוריו.


סדרת קרבות של היוקוזונה צ'יונופוג'י
משהו קצת ישן יותר, אחד היוקוזונות הפופולאריים ביותר אי פעם. שקל יחסית מעט ללוחם סומו בסביבות ה120 קילו ופיצה על זה בטכניקה מעולה, ובכך שהוא היה שרירי כמו מודרפאקר. והוא החזיק בשיא של מספר הנצחונות הרצופים הכי ארוך אי פעם, 53, עד שנשבר בשנת 2010 על ידי היוקוזונה האקוהו.


אוסונוראשי נגד סאטויאמה
אוסונוראשי הוא הריקשי הראשון מהמזרח התיכון (מצריים) בהיסטוריה של הסומו. הוא עדיין צעיר אבל הוא אחד הלוחמים הפופולאריים ביותר כרגע וההתקדמות שלו בדרגות הסומו היא מטאורית.

בארוטו נגד יושיקאזה
למשהו קצת מבדח, אבל עם זאת נורא מרשים בהתחשב במשקל של לוחם הסומו הממוצע.

יום חמישי, 15 במאי 2014

דברים שעשיתי ביום חמישי ולא מעניינים אף אחד

אתמול נפלה לי הרגלית של האופניים. שמעתי אותה נופלת אבל לא הבנתי מה זה והמשכתי ברכיבה ורק בבית ראיתי שהיא חסרה.
מצאתי אותה היום בבוקר. יכול להיות שזו מטאפורה למשהו. כנראה שלא.

עכשיו: טאונס ואן-זאנדט היה זמר מלחין ומבצע קאנטרי. ואחד מצויין. הוא נולד למשפחה עשירה והיה קצת מוזר, אז הם חישמלו לו את המוח והוא לא יצא מזה אף פעם. לאחר שנים של שתייה ושימוש בסמים הוא מת. תכלס הרבה יותר שנים ממה שהייתם מצפים
בהקלטה הזו שומעים אותו בצורה הכי פרימיטיבית והכי פשוטה והכי יפה שאפשר.
אין פלא שדוד סימור בוכה.

כאן סימור וושינגטון, מפרזל סוסים ובנם של עבדים , נותן לנו כמה עצות לחיים
למה לא

שתי הקטעים הללו הם מסרט דוקיומנטרי בשם "Heartworn Highways", נראה לי שווה צפייה.
והנה על מה שקרה לשירים הלא מולחנים/לא מוקלטים שנותרו אחרי מותו של טאונס, ואיך הם קשורים לברוזה מהבלוג small-town-romance

לפני זה: החתול הזה הוא פשוט חתול גיבור. איזה אומץ, איזו נחישות כשהוא מציל את הילד מהכלב האכזר :(


לוידאו המלא: לחצו כאן אבל נא להיזהר יש בסוף תמונה של הפציעה שנגרמה לילד וזה לא יפה במיוחד.


בין זה לבין זה: זה טום וייטס, כל החיים שלו הוא מנסה להישמע כמו אדם זקן ועכשיו הוא באמת אדם זקן.
טום ווייטס הוא מוזיקאי ענק, עם עולם יצירה מגוון, עשיר וייחודי ו.. נו. אממ. הוא סוג של אל כזה.
אל עם קול של עוגיפלצת.


פעם הוא שר ככה, לדעתי פחות מוצלח:



עכשיו: זאת גבינת חלומי, משום מה היא לא נמסה כשמחממים אותה. לכו תבינו. היא גם לא טבעונית.

עכשיו-עכשיו:


"פרופסור יעקב ראבקין, רוסי שחזר בתשובה והפך מרוקאי, טוען שרק החרדים מבינים את הסתירה העמוקה בין יהדות לציונות. ספרו החדש תורגם כבר ל-12 שפות, אך רק עכשיו יוצא בעברית. ראיון"


מתישהו הבנתי שהחרדים ברובם לא ציונים, ובשלב אחר גם נראה לי שהבנתי את ההגיון היהודי שעומד מאחורי זה.
דווקא היום הדתי-ציוני נראה לי כמו סילוף מוזר ומעוות של היהדות. ועכשיו מתרגמים ספר בדיוק בנושא זה, היאח!
נראה מעניין ממש ושווה קריאה. הנה לינק לראיון עם הסופר (דמות מרתקת בפני עצמו): לינק.

גם-עכשיו-זה-עכשיו: די מתאים לשים את זה עכשיו שמתחילה העונה השישית של האח הגדול.
סתם נו, אני לא מתנשא. כלומר, אני כן. אבל לא רק על האח הגדול. טלויזיה. פיכסה. מי צריך אותך :(



בכלל: זאפה. איך שצדקת זאפה איך שצדקת.



ממש-הרגע: ידידי איתי אמר לי שאישה לאישה אישה ושהן כל הזמן רבות:

"באמת נשים רבות שונאות נשים, אין להן את אחוות הגברים, כמו לנו. הגברים יודעים לרבוץ יחדיו בנועם, כמו האריות הגדולים בטבע, הנשים מנגד משחרות ללא הרף אחר טרף, הן מתקוטטות זו עם זו כמו שלביאות מתחרות על בשרה של אנטילופה. היה ניתן לראות זאת למשל בסרטון שהופץ לפני מספר ימים בפייסבוק על 2 הנשים בתור של forever 21 בקניון עזריאלי, הן קיללו זו את זו ואז החלו נאבקות ואחת כמעט הרגה את השנייה :O"

האינסטינקט הראשוני שלי היה לומר לו שהוא לא מבין כלום באריות ובבני אדם. שגברים דוקרים אחד את השני בשביל סיגריה או "כבוד" ושאריות זכרים כל הזמן נלחמים זה בזה ורוצחים את התינוקות אחד של השני במסגרת ניסיונות השתלטות על להקות ואלו הלביאות שבעצם עובדות יחדיו כדי להפיל טרף גדול מהן.

ואז חיפשתי בגוגל ומסתבר שטעיתי. אריות זכרים יושבים בחבורות גדולות, רואים כדורגל ושותים גולדסטר וצוחקים בנעימות אחד עם השני בזמן שהלביאות לא מבינות כלום והולכות מכות כל היום עד שמדי פעם נזכרות שהן צריכות להכין לאריה שלהן אוכל. מי ידע :O

רגע-החתול: וואי זה חתול שמן















רגע-של-ערבית:
זכות השיבה היא באה כן הו כן


יום הנכבה // מי דאג לכך שבכל פעם שרכבת הקלה בירושלים נכנסת לתחנה, מהבהבות לסירוגין המילים "השיבה מתקרבת"?

יום רביעי, 14 במאי 2014

דברים שעשיתי בעשרה חודשים האחרונים

טוב, שם הפוסט של היום מטעה.
אני לא באמת זוכר מה עשיתי בעשרה חודשים האחרונים.

הדבר הכי גדול הוא שהכרתי את שבט, חברתי ואהובתי, ועברנו לגור ביחד.
אבל זה לא בדיוק נושא לבלוג הזה, קשה למצוא לזה לינק.
אז במקום זאת אפרסם היילייטס של התקופה הזו, שאני מצליח לזכורם.
ואת הימים האחרונים.

Weasels Ripped My Flesh



מתישהו השנה שמעתי לראשונה את האלבום המדהים מדהים הזה של זאפה וחבריו. אני זוכר שהייתי בשוק שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיע ולשמוע את האלבום הזה.
עם הרבה זיגזוג ונגיעות פרי ג'אז, הרבה זאפה והרבה שמח.
לאלבום המלא בגרוב שארק:
http://grooveshark.com/album/Weasels+Ripped+My+Flesh/4421958


Out To Lunch! Eric Dolphy



לא שמעתי ג'אז ככה, אף פעם. אריק דולפי וחבריו מלהטטים בוירטואוזיות, בדרך שנשמעת כל כך שונה מכל דבר אחר ששמעתי.  יוחאי וולף כתב מאוד יפה על האלבום הזה בבלוג שלו.

טוב, זה בעצם כל מה שאני זוכר כרגע. אז אחזור למתכונת הישנה, בערך.

מתישהו אתמול: את הלהקות The Thing וFIRE! הכרתי בנפרד. אחת מידידי נדב והשנייה מיוחאי.
מה שמשותף להן הוא מעין מיזוג רוקיסטי קצבי לבין אסטטיקה של ג'אז חופשי.
אה, ונגן הסקסופון Mats Gusstafson הפסיכופט שמתחרפן על סקסופון הבאס/בריטון שלו וצובע הכל בטון הייחודי שלו.
מצאתי כמה קטעים מהנים ביותר מהופעות חיות של הלהקות הללו ביוטיוב. בבקשה:







מתישהו אתמול: התחלתי לדבר עם ידידתי טל המופלאה על אגדות עמים, אירופאיות בעיקר.
היא נברה ומצאה לי את הסיפור הזה שהוא האגדה האהובה עליה, וייתכן שעכשיו גם עלי.
זה סיפור פשוט אדיר! ואל תפספסו.
הסיפור על קלאוס הגדול וקלאוס הקטן.
קריאה מהנה
חוץ מזה, ידעתם שיש ערך בויקיפדיה על "הבן הכי צעיר", שזו דמות נפוצה בסיפורי עמים?

אתמול בערב: הייתי בערב עוגיות. אכלנו עוגיות וזה. ואז סיפרתי למישהו על "השאגס" להקת בנות מקסימה משנות המתישהו. אביהם ראה בחלום שהבנות שלו יקימו להקה וזה יהיה מדהים והן ישנו העולם. אז הוא לקח באס, גיטרה ותופים וזרק אותם על הבנות. הבנות ניסו לנגן והאבא ניסה להקליט. והתוצאה היא אלבום אוונגארד נפלא שכשמישהו אומר לך "גם ילד יכול לעשות את זה!" או "מה זה, הם בכלל לא יודעים לנגן!" זה בעצם גם יהיה נכון הפעם.
מעניין לדעת שקורט קוביין שם את האלבום איפשהו די גבוה ברשימת האלבומים האהובים עליו.
הנה שיר על החתול שלהן "פוט פוט" שברח מהבית:



היום בבוקר: וגם אתמול חזרה לבית בעצם. שמעתי את האלבום של גאנג'ה-סופי: סופי ורוצח.
הוא אולי אחד הדברים היחידים מהתקופה ההיפסטרית הקצרה שלי שככל הנראה אני עדיין מחבב, זה נורא התאים לי לרכיבת אופניים לבית ב12 בלילה. גאנג'ה-סופי שר בקול מרוסק מעל ביטים כבדים ומהנים וסימפולים מעניינים.
גאנג'ה-סופי גם אוהב חשיש, וגם אוהב אותיות סופיות. בבקשה:



עכשיו: תראו מה הפמיניזם עשה לנו! גם לוקחות הכסף וגם אומרות שיש לנו זין קטן :(
"חודש לאחר חתונתם החליט תושב אזור פתח תקוה לעזוב את אשתו. האישה, שביקשה מבית הדין הרבני לממש את הכתובה, טענה כי הוא חסר ביטחון "בשל איבר מינו הקטן". בשבוע שעבר קבעו הדיינים כי היא זכאית לפיצוי בסך 30 אלף שקלים"

יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

חלום שקרה באמת

מתישהו בשנות ה-70 סוני שרוק, גיטריסט הג'אז, קיבל מאה אלף דולר מהרולינגס סטונס כדי שירוץ בשדרת X בניו-יורק על קביים באורך 5 מטרים. אני וידיד טוב שלי בשם תום היינו עדים למאורע במקרה. חמש דקות תמימות סוני דילג מעל גנקסטרים שירו זה בזה, זונות נרקומניות, עוברי אורח, מכוניות ועמודי תאורה.
לבסוף התנגש בזקנה, נפל, והתגלגל על הרצפה עד שנעצר.

"שיט סוני, אתה בסדר?!" קרא אליו תום, שהיה די מעורבב בסצנה הניו-יורקית ופחות או יותר הכיר את כולם.
סוני התרומם, הביט לצדדים בבלבול ורץ לתפוס מונית שעצרה לו. שנייה לפני שהוא נעלם בתוך המונית הוא נעצר, הסתובב וקרא: "כן מן, אני בסדר. נראה אותך אצל ריצ'רד? יש מסיבת ג'קוזי!". ריצ'רד בייקון היה אחד מהאנשים המשפיעים בקאונטר קולצ'ור של ניו-יורק באותן שנים. הוא היה עשיר, צעיר, אקסנטרי ומהיר החלטה.

כשהגענו לאחוזה של ריצ'רד סוני כבר היה בג'קוזי ונראה טרוד אז לא הפרענו לו יותר מידי. החלפנו לבגדי ים והתיישבנו במקום הפנוי היחיד בג'קוזי, שהיה ממש ליד ריצ'רד בייקון. שמתי לב שלמרות שהוא היה מתחת למים הוא היה לבוש במכנסי עור שחורים, נעליים תואמות וחולצה משובצת שחור לבן שהייתה פתוחה, חושפת את שיער החזה שלו. כולם קיבלו את זה אז חשבתי שעדיף לא להגיב.
"היי ריצ'רד" תום קרא. ריצ'רד התעלם ממנו לחלוטין. מלצרים הסתובבו וחילקו משקאות ומתאבנים ושקענו בשיחה עם האנשים בג'קוזי. אחרי כמה זמן ריצ'רד קרא בקול "אל תאמינו לסטטיסטיקה. חמישים אחוזים ממנה מוגזמת בשמונה אחוז". לא נראה שהוא התבדח, ואף אחד לא צחק. חלק מן האנשים הנהנו בראשם.
תום שם לב שקווין פרינסטון היה בקהל. הוא היה וואן היט וואנדר מפוסל שרירי חזה וארוך שיער שכוכבו היה בדעיכה. "היי קווין תשיר את השיר שלך!" תום קרא אליו. קווין חייך במבוכה והיה ברור שהוא לא היה מעוניין בכך. אבל כשכולם התחילו לקרוא לו ואפילו ריצ'רד שם אליו לב הוא התחיל לשיר בחוסר רצון, בקול גבוה ומהוסס.
כשהוא סיים לשיר כמה שורות כולם מחאו לו כפיים וחזרו להתעלם ממנו. רק ריצ'רד המשיך להביט בו במבטו החודר.

"אתה יודע, אומרים שחמישים אחוז מהצעירים לובשים מכנסי עור שחורים והשאר לובשים מכנסי ג'ינס." ריצ'רד אמר בקול שקט, בלי להזיז את מבטו. הסתכלתי מסביב, רק מתי מספר לבשו מכנס עור.
"רואה? מה אמרתי על סטטיסטיקה הא?"
לא עניתי לו.
"כולם לובשים את הג'ינס הכחול ירוק המעפן הזה כשאופנת רחוב אמיתית נעלם מהעולם."
זה היה נכון. הרגשתי שלמילים שלו יש המון משמעות מאחוריהן. כאילו שזה היה הדבר הכי חכם ועמוק ששמעתי כל החיים שלי. זה דמה לסיפורים של חסידי ההארי קרישנה על הארה. החלטתי שאני אצטרך לחשוב על זה.
"טוב, המסיבה נגמרה! כולם להסתלק!" הוא קרא בקול. אנשים הביטו בו בבלבול אבל כשהבינו שהוא רציני לחלוטין התחילו לזרום לכיוון היציאה. ריצ'רד נעלם לתוך האחוזה.
טי, אחד ממנהיגי הקהילה השחורה קרא "טוב, כולנו חייבים פה לריצ'רד. אז תשאירו לו פתקי I.O.U בסלסלה הזו כאן".  כשמישהו שאל אותו למה הוא צעק עליו "כי ככה, זה למה!". שמתי לב שטי לבש מכנס עור שחור.

לקחתי פתק וכתבתי עליו "לתיקון ושיפוץ עץ, פנה אלי" ושרבטתי את פרטיי האישיים. נכנסתי לבית המפואר דרך המוני המלצרים המתרוצצים וערימות זבל של מסיבה שנגמרה והשארתי את הפתק ליד הטלפון.
פחדתי שבכל רגע ריצ'רד יופיע בדלת, מנופף באקדח שלו.
הוא התקשר אלי חודשים לאחר מכן, אמר שהפתק שלי הצחיק אותו.

יום רביעי, 9 באוקטובר 2013

דברים שעשיתי ביום שלישי וגם לפני זה


אוקיי, אז היום, יום שלישי השמיני לאוקטובר, הופעת ההשקה לאלבום החדש שלי ושל ידידי הטוב יוחאי.
ואני מתרגש. אז אני שומע דברים. כן.

Bill Dixon - the sinners


תלמדו לרקוד כמו בני המה  (מה?)


מאיר אריאל, אולה בבו. שיר עצוב ועדין.


אהובה עוזרי, מקסימה אז והיום


West Bank garden of teargas canisters לינק.

משה חבושה, ושאר אנשים טובים בפיוט.


אז עכשיו יום רביעי, אחרי ההופעה. בחיי, היה פגז ממש :(
יהיו סרטים מההופעה בקרוב. בינתיים כמה קטעים שצילמתי בחנות בחודשים האחרונים:




באימבאיב היה אחד הדמויות היותר מעניינות בארץ.
הכתיבה שלו מצויינת, גם אם אובססיבית. ההגשה שלו פשוט מעולה (חפשו את האלבום)
הנה הוא מקריא משיריו בתוכנית ללימוד עברית לקהל הרוסי.
ערום. לראשו כתר מעלי גפן. (תודה לטל שעזרה לי למצוא את הסרטון הזה שוב)


אה, והנה אתר שמאפשר לך לשלוח חרא לאהוביך ושונאיך. חרא מסוגים שונים. מחיות שונות. במצבי צבירה שונים
http://odditymall.com/send-animal-shit-in-the-mail

אגב, כל לינקי הקקי זה מטל המופלאה. הנה, עוד אחד:
http://www.thisiswhyimbroke.com/shit-gold-pills

יום שלישי, 10 בספטמבר 2013

מוזיקה שחורה, מוזיקה לבנה


דווקא נחמד. אקורדים שחוזרים על עצמם, נגינה אפריקאית על הגיטרה, מאוד מינימליסטי.
בומבינו, משבט נוודים בניגריה, מנגן על הגיטרה


אז החלטתי לחפש גיטריסטיות. ונזכרתי ששמתי לב למישהי מעניינת שניגנה עם ברקסטון באיזה סרטון ביוטיוב.
תוצאת החיפוש: מרי הלבורסון. שמסתבר שניגנה עם המון אנשים, וגם שמעתי את הנגינה שלה בכמה מקומות קודם לכן בלי שידעתי את זה. היא ממש אחלה. גם אינגריד ממש אחלה. בגדול: אחלה.



אז פיסוק רחב, הם ממש מעניינים. וזה שיר ממש מרגש.

הייתי ב"החנות" והקשבתי לאנשים מקסימים מנגנים פרי ג'אז. היצירה נקראת קומפוזיציה 1, ונכתבה על ידי עידו בוקלמן.
היה כיף. הולכת להיות קומפוזיציה 2 בקרוב, כדאי לשים לב.

באותו יום גם ניגן טל גור וחבריו, לא הכרתי אותם קודם לכן והתרשמתי לחיוב.

יום שני, 2 בספטמבר 2013

יודלינג ודברים כאלו


צילומי רנטגן של חליפת אסטרונאוט, מהטאמבלר המצויין פספדכיה9קרים. (זה לא באמת השם שלו)

קישור לעוד תמונות כאן.

נמלה מנסה להתמודד עם גרגר סוכר

קישור לתמונה גדולה יותר כאן.

איך יוצאים מזה? יש תרופה אמא?!


מפרויקט של יאיר דלאל עם שבט עזאזמה. 




האם המאיירת מציירת פרצופים, הילדה בת הארבע מוסיפה גוף. התוצאה:

לינק

אני זוכר שחשבתי שזה סינגל מאוד נחמד. ואז לא יצא אלבום. הבנתי שתיכף הוא יוצא? לא יודע.
זה עדיין נחמד מאוד

טונטה, לו-פיי, רפיטיטיבי, נחמד מאוד. אחלה קליפ.


רוק & רול יודלינג


יודלינג שוודי


מדהים, שירה פוליפונית של אנשי שבט האקה, פיגמים מן האפריקות.
מורכב מאוד, יפה מאוד.

אלכס אפשטיין, סופר מוכשר ביותר, פרסם לרגל השנה החדשה קובץ של 20 מסיפוריו הקצרים בשם "הקללה המתוקה ל הספרים"  מומלץ.


טוב, יודל אחרון ודי. נכון, זה נורא מצחיק ומבדח (גם כי יש לו מטאטא על הראש) אבל זה גם מרשים מאוד!
פראנץ' לאנג, מלך היודל! (או: ג'ודלקונינג)